<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' טומאת כהנים</h1>
<h2>דף ה:</h2>
ק"ל לגבי טומאה דכהנים דאע"ג דשאר טומאות לא נהגו האידנא, טומאת מת לגבי כהנים נהגא, דלא מטמו למתים אלא לשבעה מתי, דאע"ג דהשתא ליכא טומאה, לגבי כהנים איכא, משום דלא תלנהו רחמנא להאי מילתא בבנין בית המקדש, אלא בין בפני הבית בין שלא בפני הבית לא מטמו למתים. תניא בת"כ [רי"פ אמור] אמור אל הכהנים בני אהרן, בני אהרן אין מטמאים למתים בנות אהרן מטמאות למתים, בני אהרן יכול חללים ת"ל כהנים יצאו חללים. וגרסינן בסנהדרין בפ"ק [ה' ע"ב] רבי חזייה לההוא גברא דהוה קאי בבית הקברות אמר ליה ולאו בן איש פלוני וכהן אתה, א"ל אבא גבה עינים הוה נתן עיניו בגרושה וחללו. תניא [יבמות ק"ד ע"א] אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, אע"ג דלאו בני מצוה נינהו מאן דמעייל [להו] למקום טומאת מת קאי באיסורא. ואמרת אליהם [ת"כ שם] לנפש לא יטמא בעמיו אין לי אלא המת, מנין לרבות את הדם של מת ת"ל לנפש וכן הוא אומר כי הדם הוא הנפש. ומנין לרבות כל טומאות הפורשות מן המת, ת"ל לנפש. לא יטמא בעמיו בזמן שעמיו שם אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, ותנן נמי [נזיר מ"ז ע"א] כהן גדול ונזיר שהיו מהלכין בדרך ופגעו במת מצוה וכו'. וגרסי' בזבחים בפרק טבול יום [ק' ע"א] ומנא תימרא דשני בין קודם חצות בין לאחר חצות, דתניא לה יטמא מצוה, לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה לטמא ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו בעל כרחו. ורמינהו לאחותו מה תלמוד' הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת [יכול יטמא אמרת לא יטמא, יכול כשם שאינו מטמא לאחותו כך לא יטמא למת מצוה, ת"ל ולאחותו, לאחותו הוא דאינו מטמא] אבל מטמא הוא למת מצוה, לאו ש"מ כאן קודם חצות כאן לאחר חצות. לעולם אימא לך אידי ואידי לאחר חצות והא ר' ישמעאל והא ר' עקיבא, דתניא לה יטמא רשות דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר חובה. לא סלקא דעתיך, דרישא ר' עקיבא קתני לה דתניא ר' עקיבא אומר נפש אלו קרובים, מת אלו רחוקים, לאביו (ולאמו) הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, לאמו, שאם היה [כהן] והוא נזיר לאמו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, ולאחותו מה תלמוד' הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' דחמיר מת מצוה מהני שתי מצות שחייבין עליהן כרת, וכיון דהכי הוא כהן מטמא אף בזמן שבית המקדש קיים לשבעה מתי מצוה דאינון אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו ואשתו וכ"ש למת מצוה, ואפילו בעל כרחו מטמאין אותו כמעשה דיוסף הכהן, ונכנס לבית הקברות וקבר להו אע"ג דאיכא תמן דמקבר להו התורה נתנה לו רשות לטמא. ואי זוהי מת מצוה [ערובין י"ז ע"ב] כל שאין לו קוברין, קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה.
